ביאור ההפטרה פרשת דברים

כ"ב תמוז תשפ"ה | 18/07/2025 | 10:49

הקשר בין ההפטרה לפרשה

הפטרה זו השלישית של שלשה דפורענותא שקוראים לפני תשעה באב, ובה מסופר על הפורענות שתגיע לישראל בחורבן המקדש וירושלים על עוונותיהם.

תוכן ההפטרה

ישעיה התנבא בימי ארבעה מלכים: עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה.

ואומר שה' מעיד בהם שמים וארץ, על שעברו על מצוותיו למרות הטובות שגמלם, הם מורדים בו, ואומר שישראל חטאו ונהיו גרועים אפילו מהבהמות, כי השור והחמור מכירים את בעליהם, ואילו ישראל שכחו את ה' יתברך.

גם אינם מבינים על מה הם מקבלים מכות, כי חושבים שהכל בא במקרה, ולמרות שהמכות היו מרובות, ארצם שממה כסדום ועמורה, עם כל זאת ממשיכים במריים, לכן ה' אומר להם שהוא מואס בקרבנותיהם, כי אינם שבים בתשובה, וגם כשיתפללו אליו, אינו מקבל את תפילתם כי יש בידם עוון שפיכות דמים, עד שיתרחצו מעוונותיהם וישובו בתשובה אמיתית, ואז עוונותיהם ימחו.

והנביא תמה ואומר, איך יכול להיות שירושלים שהיתה עיר של אמונה, הפכה להיות עיר של מרצחים, מרמים במשקלות ובמדות. השרים, הם בעצמם סוררים וחברי גנבים, שופטים, מטים את הדין תמורת בצע כסף, עושקים יתום ואלמנה.

לכן ה' ינקם באויביו הרשעים ואז ינוח מכעסו, וימשיך להביא עליהם מכה אחר מכה, עד שיזדככו ויטהרו וישובו בתשובה, ואז יעמיד עליהם שופטים כשרים וצדיקים כבתחילה, ושוב ציון תיקרא קריה נאמנה. כי רק בזכות המשפט והצדקה, יגאלו ישראל וישובו לארצם.

ישעיה פרק א' פסוק א' - פסוק כ"ז.

א חֲזוֹן֙ מראה הנבואה של יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמ֔וֹץ [א] אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה נתנבא (ת"י) עַל-יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם במראות הנבואה בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה בימי ארבעת מלכים אלה נתנבא, ושרתה עליו שכינה מיום שנצטרע עוזיהו עד שעמד מנשה והרגו (רש"י):

ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ [ב] וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ [ג] מה שאני מתרעם על ישראל כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּ֑ר כי דברַי הם דברֵי ה' אשר שלחני שהוא צועק על בניו, ואומר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי על כל האומות וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי עברו על תורתי להכעיסני (רד"ק) ולא השיבו כגמולי (מ"ד):

ג הלא יָדַ֥ע מכיר שׁוֹר֙ [ד] קֹנֵ֔הוּ [ה] בעליו המגדלו ונותן לו צרכיו וַחֲמ֖וֹר [ו] הסכל ביותר יודע מקום אֵב֣וּס [המקום המיוחד למאכל בהמות] של בְּעָלָ֑יו אבל יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע לא אבו לדעת אותי אף שהם עַמִּ֖י ואני בעזרתם, עם כל זה לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן לא מתבוננים לדעת מי מספק להם את צרכיהם (מ"ד):

ד ה֣וֹי | הנביא מתאנח על ישראל שהיו גוי קדוש וכיצד אפשר שנהפכו להיות גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן עם כָּבֵד בריבוי עוונות זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים רשעים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים את דרכם, אשר עָזְב֣וּ אֶת-יְהֹוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ הכעיסו וביזו אֶת-קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ פרשו ללכת אָחֽוֹר מאצל המקום (רש"י) א"נ הפנו לאל עורף ולא פנים (רד"ק):

ה אתם לא חושבים עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ על מה אתם מוכים, לכן אתם ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה [ז] עדיין מוסיפים לעשות עוונות ולסור מֵאַחֲרַי (רש"י), הלא כבר קבלתם עונשים ומכות עד שכָּל-רֹ֣אשׁ מזומן לָחֳלִ֔י ע"י המכות (רד"ק) וְכָל-לֵבָ֖ב דַּוָּֽי וכל הלב כואב וחולה, ומדוע לא תקחו מוסר (מ"ד):

ו מִכַּף-רֶ֤גֶל וְעַד-רֹאשׁ֙ [ח] כל הגוף כולו אֵֽין-בּ֣וֹ מְתֹ֔ם [ט] מקום שלם, כי אין מקום שאין בו פֶּ֥צַע [מכה שיוצא ממנה דם] או וְחַבּוּרָ֖ה [מכה שהדם נצרר בתוכה] או וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה [לחה ורטובה שאינה מתרפאת] (רד"ק) אשר לֹא-זֹ֙רוּ֙ לא פוזרו עליהם סממנים המרפאים וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ ולא כרכו עליהם תחבושת וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן לרככה ולרפאותה (רש"י):

ז אַרְצְכֶ֣ם תהיה שְׁמָמָ֔ה [י] הרוסה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ פרי אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ מול עיניכם (רד"ק) תראו איך זָרִים֙ נכרים אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ ואין לכם כח להצילה וּשְׁמָמָ֖ה תהיה הארץ כְּמַהְפֵּכַ֥ת אויבים שהם זָרִֽים בארץ ואין חוששים להחריבה (מ"ד):

ח וְנוֹתְרָ֥ה ותשאר בַת-צִיּ֖וֹן ירושלים ריקנית ושוממה כְּסֻכָּ֣ה כסוכת השומר בְכָ֑רֶם שלאחר לקיטת הכרם והקציר מניחה והולך, וכן תהיה כִּמְלוּנָ֥ה סוכת לילה שישן בה בְמִקְשָׁ֖ה בשדה קישואים לשומרה מפני הגנבים, וכְּעִ֥יר נְצוּרָֽה שהצרים עליה עושים סוכות להסתתר בהם וכשכובשים העיר עוזבים אותם שוממות (רש"י ע"פ ת"י):

ט לוּלֵי֙ אם לא היה יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת [יא] הוֹתִ֥יר משאיר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט מעט שארית (מ"ד) מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו (רש"י) כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ [יב] נשמדים וכלים ח"ו ולַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ היינו דומים לעיר עמורה שנחרבה כליל (ע"פ רד"ק):

י הנביא מוסיף לומר תוכחה מגולה: שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהֹוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם שרים הדומים במעשיהם לשרי סדום הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה עם שהוא דומה במעשיו לעם שהיה בעמורה (ת"י):

יא הואיל ואינכם שבים בתשובה לָמָּה-לִּ֤י [יג] רֹב-זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔ה כי הקרבן לרצון כשתתוודו עימו, ולכן שָׂבַ֛עְתִּי מאסתי ואני קץ (רד"ק) בעֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים צאן מפוטמות (רש"י) וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים זכרים של עיזים (מ"צ) לֹ֥א חָפָֽצְתִּי:

יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י בעליה לרגל, אז אוֹמַר לכם מִי-בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס לדרוך חֲצֵרָֽי במקדש (רד"ק) אחרי שאין לבבכם שלם עמי (רש"י):

יג מתרה אני בכם לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת שָׁ֔וְא שבאה לחנם ואין בה תועלת, כי קְטֹ֧רֶת עליית העשן על המזבח תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י אני מואס בה, ואפילו בראש חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ ובימי מועד, אשר קְרֹ֣א מִקְרָ֔א שאתם קוראים אותם מקראי קודש, ואתם נעצרים בהבאת קרבנות לֹא-אוּכַ֥ל לסבול את שני ההפכים האלה, שמחד גיסא אָ֖וֶן השקר והעוון בלבבכם שנוטה לעכו"ם, ומאידך גיסא וַעֲצָרָֽה העכבה שאתם נעצרים ומתאספים לפני כצדיקים (רש"י):

יד [זבחי (מ"ד)] [יד] חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י [טו] הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח [טז] למשא כבד כי איני חפץ בהם, עד שנִלְאֵ֖יתִי התעייפתי נְשֹֽׂא לשאת ולסבול אותם (רד"ק) [יז]:

טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם בתפילה אַעְלִ֤ים אסתיר עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם שלא אקבל תפילתכם וגַּ֛ם כִּֽי-תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה ותצעקו כל היום אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ לא אקבל תפילתכם (רד"ק), כי יְדֵיכֶ֖ם שפיכות דָּמִ֥ים [יח] נקיים מָלֵֽאוּ מלאים (ת"י):

טז רַחֲצוּ֙ [יט] והסירו כתמי העוונות ע"י תשובה (מ"ד) הִזַּכּ֔וּ [כ] תחזרו לתורה (ת"י) ותרבו זכויות [כא] ותהיו זכּים ובהירים (מ"צ) הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מעשיכם הרעים מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י כי הם עומדים כנגדי לקטרג עליכם (מ"ד) חִדְל֖וּ הפסיקו הָרֵֽעַ מלהרע איש לרעהו (רד"ק):

יז לִמְד֥וּ הרגילו את עצמיכם (הגר"א) הֵיטֵ֛ב להטיב מעשיכם דִּרְשׁ֥וּ חקרו היטב מִשְׁפָּ֖ט שלא תעוותו את הדין (מ"ד) אַשְּׁר֣וּ החזיקו [כב] את החָמ֑וֹץ הגזול (רש"י) ותזכו אותו (ת"י) שִׁפְט֣וּ משפט יָת֔וֹם ורִ֖יבוּ את ריב אַלְמָנָֽה תשפטוה בצדק ותצילו אותה מיד העושקים אותה (רד"ק):

יח לְכוּ-נָ֛א בואו ותזדרזו (רד"ק) וְנִוָּֽכְחָ֖ה [כג] ונתווכח מי סרח על מי (רש"י), מה הטובות שעשיתי עמכם והרעות שאתם עשיתם ותודו שהצדק עימי (רד"ק) יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה ואף אם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה (רש"י) וז"ש אִם-יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כחוטים הצבועים בצבע אדום כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ על ידי תשובה שהעוון ימחק לגמרי, גם אִם עוונותיכם יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע השני שבו צובעים צבע אדום חזק כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ יהיו לבנים ונקיים כצמר לבן שאינו לבן מאד כמו השלג (רד"ק בשם אביו):

יט אִם-תֹּאב֖וּ תרצו (מ"צ) וּשְׁמַעְתֶּ֑ם בקולי, אז ט֥וּב [כד] הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ (רד"ק):

כ וְאִם תְּמָאֲנ֖וּ תסרבו לשמוע בקולי (ת"י) וּמְרִיתֶ֑ם ותמרו את פי, בחֶ֣רֶב תהיו תְּאֻכְּל֔וּ אכולים והרוגים (מ"ד) כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר:

כא הנביא מתאונן אֵיכָה֙ [כה] איך הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה המשקרת בבעלה, ירושלים שהיתה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה עיר האמונה, ועוד תמה אני הרי מעולם מְלֵאֲתִ֣י היתה מלאה מִשְׁפָּ֗ט אמת צֶ֛דֶק [כו] הצדק והיושר תמיד יָלִ֥ין שכנו בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה נהפכו להיות מְרַצְּחִֽים (מ"ד):

כב כַּסְפֵּ֖ךְ מטבעות כספכם הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים לתערובת נחושת בכסף להונות בהם סָבְאֵ֖ךְ המשקים שלכם [המשכרים כמו יין וערק] מָה֥וּל מזוג בַּמָּֽיִם [כז] (רש"י):

כג שָׂרַ֣יִךְ [כח] השרים שלך שהיה להם לתקן המעוות סוֹרְרִ֗ים סרים מן הדרך ומעוותים הישר וְחַבְרֵי֙ ומתחברים עם גַּנָּבִ֔ים והגנבים חולקים עם השרים בגניבות כֻּלּוֹ֙ כל השרים אֹהֵ֣ב לקבל שֹׁ֔חַד ומטים המשפט וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים תשלומים כגון תזכני היום בדיני ואשלם לך בדינך יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ מן העושקים אותו וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא-יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם כי האלמנה יודעת שלא תועיל תביעתה (רד"ק):

כד לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם אמר הָֽאָדוֹן֙ של העולם יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת שהוא אֲבִ֖יר חוזק ותוקף של יִשְׂרָאֵ֑ל (ת"י) ה֚וֹי [לשון הזמנה והכרזה] עוד ידעו כולם כי אֶנָּחֵ֣ם [כט] מכעסי ע"י שאפרע מִצָּרַ֔י על הכעס שהכעיסוני במעשיהם (רש"י) וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי:

כה וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ להכותך פעם אחר פעם, עד וְאֶצְרֹ֥ף ואסיר ואכלה ממך כַּבֹּ֖ר [כבורית המנקה הבגד] סִיגָ֑יִךְ הפושעים שהם הסיג מתערובת עם הכשרים וְאָסִ֖ירָה כָּל-בְּדִילָֽיִךְ הבדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך (רש"י):

כו ומסיים הנביא בדברי נחמה דבזמן ימוֹת המשיח שיכלו הרשעים (רד"ק): וְאָשִׁ֤יבָה אעמיד בקרבך שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ [ל] [השופטים בין אדם לחבירו] כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה שיהיו כשרים כמו שהיה מאז וְיֹעֲצַ֖יִךְ [בדברים שבין אדם למקום] כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי-כֵ֗ן ע"י השופטים והיועצים שיחזירו את העם למוטב יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ ירושלים עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק בין אדם לחבירו קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה בדברים שבין אדם למקום (מ"ד, מלבי"ם):

כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט ע"י שיהיו בה עושה משפט [בין אדם לחברו (מלבי"ם)] תִּפָּדֶ֑ה מעוונותיה (רש"י), וישובו אליה מבין אומות העולם (רד"ק) וְשָׁבֶ֖יהָ והעושים תשובה, יפדו בִּצְדָקָֽה בזכות הצדקה (רד"ק), וכן על ידי שיצדיקו מעשיהם נגד בוראם [בן אדם למקום] (מלבי"ם):

א. זה שאמר הכתוב ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וגו', אמר הקב"ה ודאי ודברתי על הנביאים, אלא אנכי חזון הרביתי, שכולם אין נבואתו של זה דומה לזה, והיאך, עמוס רואה אותי עומד, שנאמר ראיתי את ה' נצב על המזבח וגו', מיכה ראה אותי יושב, שנאמר ראיתי את ה' יושב על כסאו וגו'... לכך נאמר וביד הנביאים אדמה. ואף ישעיהו כשנתנבא אמר תחלה התוכחות, למה היה דומה, לבעל הבית שהיה לו בן והכעיסו הבן, עבר אביו וראה את הלבלר יושב, קרא אותו ואמר לו לך כתוב שאני כופר בבני, והלך וכתב ולא היה שם עדים ולא חכם, אחר זמן הלך הבן ונפל לרגלי אביו ובקש הימנו וקבלו, ואחר כך עבר אביו אצל אותו הלבלר, ואמר לו מה לך הנחת אגרת שכתבת לכפור בבנך ואמרת לי הבא עדים וכתוב שאני כופר בבני, אמר לו שמא אמרתי לך בכעסי אכפור כי חם לי, וכי יש לי אחר בעולם אלא הוא, אין אני כופר בבני, שמא מרמה אתה אותי. כך הכעיסו ישראל להקב"ה וקרא לישעיה ואמר לו כתוב שאני כופר בבני, התחיל כותב שמעו שמים וגו', למה כופר אני בהן שהן הכעיסו אותי, בנים גדלתי ורוממתי וגו', אחר זמן בקשו ישראל מן הקב"ה וקבלן, אותו הפה שאמר והם פשעו בי, חזר ואמר מחיתי כעב פשעיך וגו' וקבלן, אמר ליה ישעיה, רבון כל העולמים אין אתה חותם על מה שכתבת לכפור בבניך, אמר לו הקב"ה איני כופר בבני, שמא דמית אותי, שנאמר וביד הנביאים אדמה.

דבר אחר, חזון ישעיהו, זה שאמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, יראת ה' תוסיף ימים זה ישעיה שחיה שנים הרבה, טליתו של ישעיה כמה מלכים קפל, שנאמר חזון וגו', אמרו רבותינו מאה ועשרים שנה חיה ישעיה כנגד ק"כ שנה של ארבע מלכים הללו, עוזיהו יותם אחז יחזקיהו, למה יראת ה' תוסיף ימים.

דבר אחר חזון ישעיהו, בעשרה לשונות דברה הנבואה, אמירה, הגדה, חידה, משל, מליצה, נבואה, משא, הטפה, וחזון, ואין את מוצא קשה מכולן אלא חזון, שכן אמר ישעיה חזות קשה הוגד לי, וכשנגלה הקב"ה על אברהם בחזון נגלה עליו, היה מתירא שנגלה עליו בדבר קשה, שנאמר אחר הדברים האלה וגו' במחזה לאמר, אמר לו הקב"ה מתיירא אתה שנראיתי לך בחזון, חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזון האיך אני פורע משונאיהם, שכך ראה דניאל...

דבר אחר חזון ישעיהו, שני נביאים נתנבאו בלשון זה, ישעיה ועובדיה, ישעיה גדול שבנביאים ועובדיה קטן שבנביאים, ויש אומרים גר היה, ומנין, אלא כל נביא שאינו מזכיר אבותיו מזכיר מקומו, וכן את מוצא הושע בן בארי הרי אביו שהוא נביא, עמוס הזכיר מקומו... עובדיה לא הזכיר לא אביו ולא מקומו אלא סתם חזון עובדיהו וכו', ולכך נתנבאו שניהם בחזון, שחזון בגימטריא שבעים ואחד, שנתנבאו שניהם בע"א סנהדרין. רבי בנייה אומר חזון שנתנבאו שניהם בע"א לשון, הגדול שבנביאים והירוד שבנביאים, למה כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. (ילק"ש)

חזון ישעיהו בן אמוץ, אמר ר' יוחנן כל נביא שנתפרש שמו ושם אביו נביא בן נביא, וכל שנתפרש שמו ולא שם אביו בידוע שהוא נביא ולא בן נביא (מגילה ט').

בן אמוץ, א"ר לוי דבר זה מסורת בידינו אמוץ ואמציה אחי הוו, מאי קא משמע לן, כי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים, מנלן מתמר, דכתיב ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה, א"ר אלעזר מלמד שכסתה פניה בבית חמיה, מלכים ונביאים מנלן, מלכים מדוד ונביאים מאמוץ (מגילה י').

ב. אמר הקב"ה לישעיה אמור לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינה את מדתו, או שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו, כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש, ולא עוד אלא שמח בשליחותו, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו... והלא דברים קל וחומר, מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר, ואם חוטאים אינם מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם על אחת כמה וכמה שאתם צריכים שלא תשנו מדתכם.

דבר אחר לפי שהיה משה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, ולפי שהיתה הארץ רחוקה אמר ותשמע הארץ, בא ישעיהו ואמר שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ ליתן המרובין למרובין והמועט למועטת, וחכמים אומרים אין הדבר כן, אלא כשהעדים מעידים, אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ואם לא אין עדותן קיימת, כך אלו אמר משה האזינו השמים ושתק, היו השמים אומרים לא שמענו אלא בלשון האזנה, ותשמע הארץ היתה אומרת הארץ לא שמעתי אלא בשמיעה, בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ (ילק"ש).

ובזהר הקדוש כ' תאנא, בההוא זמנא דאמר ישעיהו, שמעו שמים והאזיני ארץ, כמה גרדיני טהירין אזדמנו לתברא רישיה, נפקא קלא ואמר, מאן הוא דין דבעי לארעשא עלמין, עד דפתח ואמר, לאו אנא ולאו דידי, אלא כי יהו"ה דבר, ולא אנא, במשה מה כתיב, האזינו השמים ואדברה, אנא ולא אחרא, ואדברה בלא דחילו, ותשמע הארץ אמרי פי, ולא מאחרא, זכאה חולקיה: אמר רבי אבא, באתוון גליפן דרבי אלעזר, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, הכא אתרמיז שמא קדישא עלאה: רבי יוסי אמר, תו, מה בין משה לישעיהו, משה אמר האזינו השמים, השמים, שמים עלאין, אינון דאשתמודען, דאקרון שמא דקודשא בריך הוא, ותשמע הארץ, ארץ עלאה, ההיא דאשתמודעא, ואיהי ארץ החיים, בישעיה כתיב, שמעו שמים, ולא השמים, האזיני ארץ, ולא הארץ, ואינון שמים וארץ תתאין, ועם כל דא בעו לאענשא ליה, עד דאמר, כי יהו"ה דבר, ולא אנא, ומשה אמר כולי האי, דכתיב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי: (זהר האזינו דף רפו).

ג. ורד"'ק כ' הטעם ואעידה בם את השמים ואת הארץ לפי שהם קיימין לעולם והדורות הולכין ועוד לפי שאם יעברו על הברית השמים לא יתנו טלם והארץ לא תתן את יבולה.

ד. ורש"י כ' קונהו - מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש (ביחזקאל כ ל"ט) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור (סא"א) ד"א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות. לא ידע - לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן, ע"כ, ועיין מלב"ים.

ה. מסופר על רבי יוחנן בן תורתא שמכר שור לנוכרי, והתעקש השור ולא רצה לחרוש בשבת, על אף מכותיו הנמרצות של הנוכרי, עד שבא רבי יוחנן ולחש לו באוזנו: יהא ידוע לך שאינך עוד ברשותי, כי אם ברשותו של הנוכרי. מיד קם השור לעשות את עבודתו. כיון שראה הנוכרי כך, הלך ונתגייר. ומאז נקרא רבי יוחנן בן תורתא.

כיוצא בזה מספרים חכמינו על השור שנתן אליהו הנביא לנביאי הבעל, על מנת להקריבו על מזבחם בהר הכרמל, ולא רצה השור בשום פנים להיות נשחט לעבודה זרה, עד שאמר לו אליהו הנביא, כי גם על ידו עתיד להתקדש שם שמים, ורק אז נכנע השור והלך.

כמו כן מסופר על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שסירב לאכול תבואה שלא הופרש ממנה מעשר. כל זה מרומז בפסוק זה: "ידע שור קונהו" — יש שור היודע בעליו, כגון אותו שור שלא רצה להיות קרבן לעבודה זרה, או שורו של רבי יוחנן בן תורתא שלא רצה לעשות עבודה בשבת. "וחמור אבוס בעליו" — וכמו כן יש חמור היודע את אבוס בעליו ומסרב לאכול תבואה שלא הופרש ממנה מעשר, כדוגמת חמורו של רבי פנחס בן יאיר — ואילו אתם, עמי, נשפלתם אפילו מן השור והחמור — "ישראל לא ידע עמי לא התבונן". (מעינה של תורה בשם צוארי שלל).

ו. [שנו רבותינו כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד וחזן הכנסת עומד ואוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבו, והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, כפולה אחת לשתים ושתים לארבע, ושתי רצועות עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומגעת עד פי כרסו...] תנא רצועה היתה של חמור, כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ידע שור קונהו, אמר הקב"ה יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו, ישראל לא ידע לשעבר, ועמי לא התבונן לעתיד לבא, דבר אחר מי גרם לישראל שיהיו מנוולין ומטפשין, שלא היו בונים בדברי תורה, וכן הוא אומר הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה, בנים משחיתים עזבו את ה'. (ילק"ש)

ז. המגיד מדובנא מסביר את הפסוק על פי משל: אדם אחד ניגש לחנוני עם שק ריק כדי שהחנוני ימלאנו בעשרים קילו קמח. לאחר שהשק נתמלא בשבע עשרה קילו מחמת הנפח, הוצרך החנוני להכות בידו על דפנות השק מכל צדדיו כדי שהקמח ישקע, וכך יוכל למלאותו בעוד שלש קילו.

והנמשל, בכל השנה מתמלא האדם מעוונות מכף רגל ועד ראש, וכיון שברצונו להכניס עוד חטאים ועוונות, מכה האדם על בטנו באמרו: "אשמנו בגדנו", ועל זה אמר ישעיה הנביא: "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה", כלומר: אתם מכים עצמיכם למען תוכלו להוסיף עוד עוונות...

ח. ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון ותרגם מכף רגל ועד ראש מקטנים ועד גדולים אין בו מתום אין טוב בו פצע וחבורה פשע ועונות וחטאים, לא זורו וגו' כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה ולא רככה בשמן אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם (רש"י).

ט. כאשר מגיעים ימי הדין, ראש השנה ויום הכפורים, רוב בני אדם חוזרים בתשובה על עוונותיהם, מפני פחד הימים הנוראים. פחד זה עודנו נמשך עד להושענא רבה, שהוא יום החתימה. אולם, כאשר עוברים ימי הדין, הכל חוזר לקדמותו... זהו שרומז כאן הכתוב: "מכף רגל" — מסופו של יום טוב (היינו שמיני עצרת, שהוא סופו של חג הסוכות) — "עד ראש" — עד ראש השנה של השנה החדשה — "אין בו מתום" — אין שלימות, אלא פגמים של חטא, רק מראש השנה עד אחרי הושענא רבה עוד מאזרים כוח להתאפק קימעה (מעינה של תורה).

י. ורש"י פירש שממה מלשון שוממה מבעליה – רֵיקָה מבעליה.

יא. וכ' הרד"ק וז"ל: כי נקרא על שם צבאות מעלה ועל צבאות מטה שהם ישראל שנקראו צבאות לפיכך לא רצה לכלותינו כולנו כמו שהיינו חייבים לכלותינו כולנו כמו שהיינו חייבים והותיר לנו שריד למען שמו הנקרא והותיר לנו שריד למען שמו הנקרא עלינו, והשריד הוא מעט ולולי כי ברחמיו הותיר לנו כמעט כסדום היינו ולעמורה דמינו שלא היה בהם שריד ופליט כי אנחנו עשינו מעשיהם והיינו חייבים כליה כמוהם.

יב. אמר רבי יוסף וכן תאנא משמיה דרבי יוסי, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, אמר רב יוסף מאי קראה, דכתיב כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו, וכתיב בתריה שמעו דבר ה' קציני סדום (ברכות י"ב).

יג. ואמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם (ברכות דף לב:).

יד. והמלבי"ם כ' וז"ל: חדשיכם - ר"ל וכ"ש חצי היום השני שאתם מיחדים לצרכיכם, זה שנאה נפשי לגמרי, כי אין בו לא מעשה טובה ולא מחשבה, אחר שאינכם מתענגים לשם ה'. היו עלי לטרח - הדבר מצד עצמו היא טרחא בעיני, מצד שהוא נגד רצוני. וגם נלאיתי נשא - מצד אורך הזמן שאתם מתמידים ושונים בחטא, (כי משא כבד יהיה למעמסה אף זמן מועט, וגם משא קלה ילאה הנושאה זמן ארוך, וכ"ש הנושא משא כבד זמן ארוך).

טו. אמר רבי יוחנן מפני מה מועדים שבבבל שמחים, מפני שלא היו באותה קללה, שנאמר והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. מאי היו עלי לטורח, אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שהם חוטאים, אלא שמטריחין אותי לידע אי זו גזירה קשה אביא עליהם. אמר רבי יצחק אין לך כל רגל ורגל שלא בא בולשת לצפורי (שבת קכ"ה).

שאל נכרי אחד את ר' עקיבא בצפורי, למה אתם עושין מועדות, לא כן כתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, אמר לו ר' עקיבא אלו נאמר חדשי ומועדי שנאה נפשי הייתי אומר כן, אלא אמר חדשיכם ומועדיכם, אותם מועדות שעשה ירבעם בן נבט, שנאמר ויעש ירבעם חג בחודש השמיני, אבל המועדים האלו אינם בטלים לעולם, שנאמר אלה הם מועדי (תנחומא).

טז. הנה השם יתברך נתן לנו שבתות וימים טובים בכדי להשלים מה שחסרנו בימי החול בגלל טרדות הפרנסה, אבל בימי השבת נוכל לעסוק בתורה, וכפי שאמרו רבותינו (ירושלמי שבת טו, ג) "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה", ולכן הכין לנו השם יתברך בימי החול פרנסתינו אף ליום השבת, בכדי שלא נצטרך לעמול בימי השבתות ויהיה לנו פנאי לעסוק בתורה, אבל כשיגיעו ימי השבתות, ואנחנו הולכים לנפשינו אחרי ההבל למלא את תאותינו שנחסר לנו בימי החול. לכן אמר ה' ששנאה נפשי את השבת והיה עלי לטורח מה שאני מכין עבורם אכילה יתירה שלא יצטרכו לעמול על זה, אדרבה אם היו עמלים גם ביום השבת על מחייתם ופרנסתם לא היו חוטאים בשאר תאוות (מסגרת השער).

יז. ויונתן תרגם אשגיתי למשבק כלומר הרבה נשאתי וסלחתי לכם עונותיכם ולא אוכל עוד לסלוח (רד"ק).

יח. אמר ר' חמא ב"ר חנינא מנין שכל מי שהגזל בידו תפלתו עכורה שנא' (ישעיה א) ובפרשכם כפיכם וגו' אינני שומע מפני מה שידיכם דמים מלאו ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל תפלתו זכה שנאמר (תהלים כד) נקי כפים ובר לבב מה כתיב אחריו (שם) ישא ברכה מאת ה' זה דור דורשיו: (מדרש רבה שמות - פרשה כב פסקה ג).

בגמ' אמר ר' אלעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד (נדה דף יג:) ומרן השו"ע בחלק אבן העזר (סימן כג, ב) פסק כן וז"ל: אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר:ידיכם דמים מלאו (ישעיה א, טו) וכאלו הרג הנפש, ואסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט) וכ"ו עכ"ל ובזוה"ק פרשת וישב (דף קפח/א) כ' וז"ל: ותא חזי, בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה בריקניא, ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמה דאת אמר (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בגין דא לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמה דתנינן כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו"ה, ובגין כך כתיב (ישעיה א טו) ידיכם דמים מלאו, זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה ויהא נטיר מאורח בישא, וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה עכ"ל.

אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו (ברכות דף לב:).

יט. רחצו הזכו - רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו י' אזהרות של לשון תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות (רש"י).

כ. אפשר במה שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק (שמואל ב' יב, ג) 'גם ה' העביר חטאתך לא תמות', דכשאמר 'חטאתי' (שם), הוסר המקטרג מלפניו יתברך שהיה מקטרג תמיד, והוא הקטיגור שנברא מהעון. ואחר כך הפליא לעשות דוד המלך ע''ה, עד שהמית למקטרג.

וזה שכתוב 'רחצו' רחיצת הלב 'הזכו' בחרטה וידוי, ובזה 'הסירו רע מעלליכם מנגד עיני', שהמקטרג הנברא בעון הוא מקטרג תמיד, ובוידוי וטהרת הלב יעביר אותו הקב"ה שלא יקטרגו. וזה שכתוב 'הסירו רע מעלליכם מנגד עיני', על דרך 'גם ה' העביר חטאתך וגו". ואחר זה 'חדלו הרע', השתדלו לבטלו לגמרי. ובזה 'למדו היטב', דמחמת העונות לא יוכל להבין התורה, כי הם מסך מבדיל, [ובמקום וי יהיה הטב, כי וי גימטריא הטב, וי יהפך הטב]. לכן אחר שאמר 'רחצו וגו", אמר כשתקיימו כל זה 'למדו היטב', שיפתח לכם שערי אורה להבין התורה, ואז 'למדו היטב'. (נחל שורק אות ב).

כא. ובמלבי"ם שעל ידי התשובה תגרמו שהעוונות יהפכו לזכויות.

כב. ורבותינו פירשו לשון חמץ ואמרו אשרי הדיין שמחמץ את דינו (רד"ק) ולכאורה זו כוונת רש"י. עוד כ' רש"י: לישנא אחרינא הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו

כג. דרש רבא לכו נא, באו נא מבעי ליה, יאמר ה', אמר ה' מבעי ליה, [אלא] לעתיד אומר הקב"ה לישראל לכו נא ונוכחה, אומרים לפניו רבונו של עולם אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו ידוע תדע ולא בקש רחמים, אצל יצחק שבירך את עשו והיה כאשר תריד, אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ולא בקש רחמים, אצל מי, יאמר ה', אמר להם הקב"ה הואיל ובי תליתם בטחונכם, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כשנים, כשני מבעי ליה, אמר רבי יצחק אמר הקב"ה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שבאות סדורות מששת ימי בראשית עד עכשיו כשלג ילבינו. (שבת פ"ט).

כד. ר' שמעון בן יוחאי אומר הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו הרי המקל ללקות בו, מהיכן משמעו של דבר שנאמר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו וחרבון (ילקוט שמעוני ויקרא - פרק כו - רמז תרע).

כה. איכה היתה לזונה — רבי יהודה אומר אין איכה אלא לשון תוכחה, כמה דאתמר איכה תאמרו חכמים אנחנו, רבי נחמיה אומר אין איכה אלא לשון קינה, כמה דאתמר איכה ישבה בדד, איכה יעיב, איכה יועם זהב. משל למטרונא שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בניוולה, ואחד ראה אותה בפחזותה, כך משה ראה את ישראל בשלותן ואמר איכה אשא לבדי, ישעיהו ראה אותן בפחזותן, ואמר איכה היתה לזונה, ירמיהו ראה אותם בניוולו, ואמר איכה ישבה בדד.

קריה נאמנה — קרתא דחידתא, קרתא מערבבתא. ר' פנחס בשם רבי אושעיא, ארבע מאות ושמונים ואחד בתי כנסיות כמנין מלאתי היו בירושלים, ובכל אחד ואחד בית ספר לתלמוד, ובית ספר למשנה ובית ספר למקרא, וכולן עלה אספסינוס והחריבן.

מלאתי משפט — כגון משנתו של רבי חייא ומשנתו של רבי אושעיא ושל בר קפרא (איכה רבתי).

שנו רבותינו דיני ממונות דנין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וליום שלאחריו לחובה. מאי טעמא, אמר רבי חנינא דאמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. רבא אמר מהכא, דרשו משפט אשרו חמוץ, אשרי דיין שמחמץ את דינו, ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ, ואידך האי מלאתי משפט מאי עביד ליה, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר כל תענית שמלינין בה את הצדקה כאלו שופך דמים, שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים, והני מילי ברפתא ותמרי, אבל בחטי בזוזי ובשערי לית לן בה (תנחומא).

אמר רבי שמעון בן פזי אין לשון איכה אלא גמטריא ל"ו כנגד ל"ו כריתות שנתחייבו מנין איכ"ה: (מדרש זוטא איכה - פרשה א).

כו. צדק ילין בה - תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום, ד"א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי' ועתה מרצחים הרגו את אוריה הרגו את זכריה (רש"י).

כז. אפשר שהצדקה שעושים אינה לשם שמים, וגם עושים לבני אדם שאינם מהוגנים. וזהו 'וכספך' הצדקה שעושים בכסף, 'היה לסיגים', רעה בעיני אדוניה שאינה לשמה וגם לרשעים, ונעשית 'סיגים'. 'סבאך' יינה של תורה, 'מהול במים' הזדונים מים הרעים חידושים של שוא, וזו רעה חולה שנותנים כח לסטרא אחרא כמו שכתב בריש הזהר הקדוש. (צוארי שלל אות ד').

כח. שריך סוררים - בר קפרא אומר שכולם היו אוהבים את הגזל. וחברי גנבים, שהיו כולם מתחברים לגנבים. אמר רבי ברכיה מעשה באשה אחת שגנבו מיחם שלה, והלכה לקבול לדיין, ומצאתו שפות על גבי כירתו... ורודף שלמונים — שלם לי ואשלם לך. יתום לא ישפוטו — רבי אלעזר ורבי יוחנן, רבי אלעזר אומר בראשונה היה אדם מת בירושלים והיה ממנה אפוטרופא ליתומים, והיתה האלמנה תובעת כתובתה מן היתומים, והם הולכים אצל הדיין ומוצאין אותו שחוד עם האפוטרופין. רבי יוחנן אמר בראשונה היה אדם עולה לירושלים לדיין, והדיין אומר בקע לי שני בקעיות של עצים, מלא לי שתי חביות של מים, והיו יציאותיו כלים, והיה יוצא משם בפחי נפש, והיתה אלמנה פוגעת בו בדרך, אמרה לו מה נעשה בדינך, אמר לה כלו יציאותי ולא הועלתי כלום, והיתה אומרת אם זה שהוא איש לא הועיל כלום, אני שאני אלמנה על אחת כמה וכמה, לקיים מה שנאמר וריב אלמנה לא יבא אליהם. (ילק"ש)

כט. ובתרגום יונתן כ' קרתא ירושלם אנא עתיד לנחמותה ברם וי לרשיעיא כד אתגלי למעבד פורענות דין מסנאי עמי ואתיב נקמא לבעיל דבבי.

ל. ואשיבה שופטיך – זה משה ואהרון, ויועצך – זה דוד ושלמה, ואצרוף כבור סיגיך וגו', וכיון שעושה דין ברשעים כלו האפיקורסין, שנאמר ושבר פושעים וחטאים יחדיו וגו' (מגילה יז).

תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אין הקב"ה משרה על ישראל שכינתו עד שיכלו השופטים רעים מישראל, שנאמר ואשיבה ידי עליך. אמר רב פפא אי בטלי יהירי [גסי הרוח מישראל] בטלי אמגושי [מכשפין שמצערין את ישראל], דכתיב ואצרוף כבור סיגיך. אי בטלי דייני [דיינים הרשעים שמטים את הדין] בטלי גזירפטי [נוגשי שוטרי עכו"ם], דכתיב הסיר ה' משפטיך פנה אויביך. אמר עולא אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (שבת קל"ט).